מתוך: מקור ראשון, מוסף שבת, ערב ט' באב, תשס"ה

כי רצו עבדיך את אבניה

השליטה הרשמית בהר הבית היא יהודית; בפועל עושה שם הוואקף ככל העולה על רוחו. דין וחשבון על ההרס המתמשך במיקרו-קוסמוס של ההוויה היהודית

יצחק צויג

בימי בין המצרים שבהם עוסקים אנו בלימוד אודות המקדש וחורבנו, יכול ההרס הארכיאולוגי המתרחש בשנים האחרונות בהר-הבית לשמש כמקרה מבחן מוחשי עבורנו בנסיון להבין את הסיבות שהביאו לחורבן. הר-הבית הינו למעשה מיקרו-קוסמוס שמשקף את אופי היחס של הכוחות הפוליטים במדינת ישראל, לא רק להר עצמו, אלא לארץ ישראל כולה, לחוקי מדינת ישראל, לערכי הדמוקרטיה במדינה, לתורה ולאלהי ישראל. במאמר זה אסקור את הנושא בצורה נרחבת מנקודת מבט של מי שהיה מעורב אישית בהתרחשויות העיקריות שיסקרו במאמר זה.

 

מאז הכיבוש המוסלמי, היה  הר-הבית מקום רגיש מבחינה פוליטית. יחסו של האיסלאם למקום היה נתון תמיד לשינויים בהתאם לצרכים הפוליטים. מוסדות הוואקף המוסלמי מעולם לא התירו לקיים חפירה ארכיאולוגית מדעית במקום. למרות זאת, פיקוח ארכיאולוגי ברמה זו או אחרת התקיים בהר, בייחוד על ידי מחלקת העתיקות של שלטון המנדט הבריטי.

  מאז שחרור ההר בשנת 1967 על-ידי מדינת ישראל, חל כירסום הדרגתי בריבונות השלטונית במקום, וכתוצאה מכך גם בפיקוח הארכיאולוגי. עד לשנת 1996, הפיקוח הארכיאולוגי במקום היה בלתי רשמי והתבסס בעיקר על קשרים אישים בין אנשי אגף העתיקות לבין פקידי הוואקף. הוואקף מעולם לא היה מוכן לקבל כל סממן רשמי גלוי של ריבונות ישראלית בהר, פרט לנוכחותם הקבועה של שוטרי משטרת ישראל אשר מסמלים את הכיבוש, אך לא ריבונות אזרחית.

  במשך השנים ביצע הוואקף עבודות שונות בהר-הבית, בניגוד לחוק ותוך עבירה על חוקי התכנון והבניה ועל חוק העתיקות. הבעיה היא שמאז שחרור המקום בשנת 1967, הסמכות לביצוע פעולות בו נמסרה לוועדת השרים לענייני המקומות הקדושים אך ועדה זו מעולם לא התכנסה בכדי לדון בעניין הר-הבית. משה דיין הסדיר את סדרי הניהול בהר והפקיד את הווקף המוסלמי על הניהול האזרחי, והסמכות בענייני בטחון נמסרה למשטרת ישראל. עניין זה מזכיר את הסטטוס של שטח B מאז הסכמי אוסלו. גם שם האחריות הבטחונית היא של ישראל, ואילו האחריות האזרחית היא של הפלשתינים אלא ששם הוסדר הדבר באופן חוקי, ואילו ההסדרים בהר-הבית מעולם לא עברו תהליך חקיקה כלשהו. מבחינת המשפט הישראלי הר-הבית צריך להיות בשליטה ריבונית מלאה של מדינת ישראל, והיא זו הנושאת באחריות לכל העניינים האזרחיים, כולל אכיפת חוקי התכנון והבניה וחוק העתיקות במקום. יש לציין שגישתו של דיין מהווה המשך ישיר למדיניותה של ההנהגה הציונית החילונית, שכבר במלחמת השחרור בשנת 1948, גילתה נכונות לוותר על העיר העתיקה בירושלים שייצגה עבורה את היהדות הגלותית של היישוב הישן, ובמקומה להיאבק על כך ש"ירושלים העברית" תיכלל בגבולות המדינה שתקום. כך היה גם מיד לאחר שחרור ההר. ממשלת ישראל, שחששה מהתעוררות דתית משיחית של הציבור, חברה יחד עם הרבנים הראשיים בכדי להפנות את תשומת הלב מההר עצמו, אל מקטע של קיר התמך המערבי של ההר שהורחב על-ידי הורדוס, הידוע כיום בכינויו "הכותל המערבי" (אין זה הכותל ההמערבי המופיע בספרות חז"ל!). הדבר נעשה באמצעות פסק הלכה של הרבנות הראשית שאוסר על יהודים לעלות למקום, וכך הפך הכותל המערבי למקום הקדוש ביותר בעולם עבור יהדות זמננו.

הר בלי בית

עד לשנת 1996 עיקר ההרס הארכיאולוגי בהר התבטא בעבודות תחזוקה שנעשו ללא כל פיקוח ארכיאולוגי, ובמסגרתן הושמדו שרידים ארכיאולוגים בעלי חשיבות לאומית עליונה. כך למשל בשנת 1970 ערך הווקף עבודות חפירה ממזרח לרמה של כיפת הסלע, שהגיעו עד לעומק של כ3 מ', ונחשף בהם קטע קיר קדום המורכב מאבנים גדולות. ישנה סבירות גבוהה שמדובר בשריד של אחד מקירות העזרה של בית המקדש השני! הקיר פורק ונהרס, ולא נערך לו שום תיעוד מדעי. מנהל אגף העתיקות דאז, אברהם בירן, פנה בעניין לראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, וזו נתנה הנחייה להידוק שיתוף הפעולה בין הרשויות הישראליות הפועלות בהר הבית לשם מניעתן של עבודות חפירה נרחבות ללא פיקוח ארכיאולוגי.

  מאז 1987, השנה שבה החלה ההתקוממות הפלשתינית, החלה להשמע טענה חדשה מצד הוואקף והיא שבהר הבית מעולם לא עמד בית מקדש, ולמעשה לא היתה בו פעילות כלשהי לפני התקופה המוסלמית הקדומה. בשנת 1988 פרסם היועץ המשפטי לממשלה הנחיות חדשות, אשר אסרו על הגורמים הישראלים הרשמיים שעליהם מוטלת האחריות על ההר מתוקף סמכותם בחוק, לפעול בהר באופן עצמאי וללא הנחיות היועץ המשפטי.

אורוות שלמה

  בשנת  1996 (יש אומרים בעקבות הסכם ביילין-אבו מאזן) החלה מגמה חדשה של התנועות האיסלאמיות הפועלות בהר, לנסות ולהשתלט על מבנים ושטחים פנויים, על-מנת לקבוע עובדות בשטח לקראת משא ומתן על הסכמי הקבע בין ישראל לפלשתינים. דיונים ברבנות הראשית על הקמתו של בית כנסת בהר באזור אורוות שלמה, או שער הרחמים, האיצו מגמה זו. במהלך שנת 1996, החלו עבודות בניה של מסגד חדש הנהגת התנועה האיסלאמית הישראלית שבראשה עמד ראאד סלאח. מטרת העבודות היתה המרתו של המבנה התת-קרקעי 'אורוות שלמה' למסגד חדש. מבנה זה לא היה בשימוש במשך מאות שנים, והכיל בתוכו שפכי עפר רבים אשר פונו במהלך עבודות אלו. כמו כן, נערכו קידוחים בקירות, ועבודות טיוח. על-פי דעת רוב החוקרים נוסד מבנה זה בתקופת הבית השני, וחלקו העליון, המורכב מקמרונות רבים, נבנה מחדש בימי הביניים. פרט לשרטוט תכניתו, מעולם לא תועדו חלקי המבנה בתיעוד אריכואלוגי מדעי, ועבודות אלו גרמו נזק רב לאפשרות לחוקרו בעתיד. לטענת הוואקף, מדובר במסגד קדום שיוחס לאל-מרוואני, אחד השליטים בתקופה האומאית. במהלך עבודות אלו נמנעה ממפקחי רשות העתיקות גישה לאתר. כאמור, העבודות נעשו באופן בלתי חוקי וללא כל אישור, אך לאחר פרוץ מהומות מנהרת הכותל (ספטמבר 1996), זמן קצר לאחר תחילת העבודת, נתן רוה"מ דאז, בנימין נתניהו, אישור בעל פה לוואקף להמשך העבודות, במסגרת המו"מ להשקטת הרוחות. למרות זאת, כתוצאה מאירועים אלו חל ניתוק מוחלט בהדברות בין אנשי הוואקף לבין אנשי רשות העתיקות.

  בנוסף לכך, נעשו גם עבודות שיפוץ במעבר השער הכפול, חלל תת-קרקעי מתחת למסגד אל-אקצא, שהוא השריד המרשים ביותר מתקופת הבית השני. תקרות חלל זה מגולפות בתבליטים מעוטרים של אמנים יהודים מלפני כ- 2000 שנה. גם חלל זה הפך למסגד, ומכונה כיום 'אל אקצא אקדימה' (אל אקצא הקדום).

  שיא ההרס הארכיאולוגי במקום היה בנובמבר 1999, אז ניתן אישור בלתי רשמי, על-ידי רוה"מ דאז, אהוד ברק, לפרוץ פתח חירום במקום, מפני שהמבנה החדש אמור להכיל כיותר מעשרת אלפים מתפללים בשיא תפוסתו. האישור לא התחשב כלל בחוק העתיקות וחוקי התכנון והבניה. הוואקף ניצל אישור זה להכנסת כלים מכאנים כבדים להר, ובאמצעות בולדוזרים נחפר בור ענק בגודל של 36X43 מ', ולעומק של כ- 12 מ'. העבודות נמשכו כיממה וחצי וכבר בשעות הראשונות הסתבר שהוואקף חרג בהרבה מהאישורים שניתנו, אך כח המשטרה במקום, בפיקודו של סנ"צ ניסו שחם, העדיף לאפשר את המשך העבודות. בעבודות אלו לא היה כל פיקוח ארכיאולוגי, ואפילו ארכיאולוג הוואקף, יוסוף נטשה, הוצא לחופשה מיוחדת. מעדויות של שוטרים שנכחו במקום נודע לנו על קמרונות ותעלות מים שפורקו. מהאישור לפרוץ פתח חירום למסגד החדש, נבנה בסופו של דבר מורד כניסה מונומנטלי המוליך למסגד הבלתי-חוקי.

שכינתא בעפרא 

העפר שהוצא מהחפירה רוכז בתחילה בהר. פריטים ארכיטקטונים שונים, כגון שברי עמודים (ביניהם גם עמודי שיש!) רוכזו בהר. פריטים אחרים, לפי שמועות שונות, הוברחו לרמאללה. שאר העפר פונה למזבלה העירונית של ירושלים באל-עזריה. כשישים משאיות הגיעו למקום, ושם עורבב העפר עם הפסולת במקום. לאחר שנודע למנהל האתר שמדובר בעפר מהר-הבית, הוא הורה להפריד משאיות אלו לשטח נקי. יומיים לאחר מכן, לאחר שהוואקף הבין שהעפר מן ההר אינו מתערבב יותר עם האשפה, פינו כמאה משאיות במבצע לילי "חשאי" את העפר מחפירות הוואקף אל אתר שפיכה בלתי חוקי בנחל קדרון (במרחק של כ400 מ' מההר). חלקו של העפר עורבב, ככל הנראה בכוונה, עם פסולת בנייין מודרנית מאתרים אחרים. מכל מקום, גם שפיכת העפר בנחל קדרון היתה בלתי חוקית, מכיוון שמדובר בשטח של גן לאומי.

  כשהתבררו מימדי עבודות אלו ותוצאותיהן, הביא הדבר למבוכה רבה ברשויות השלטון הישראליות. בתחילה, מצדה של רשות העתיקות, מדובר היה ב"פשע ארכיאולוגי" , כפי שהתבטא אז אמיר דרורי ז"ל, מנהל הרשות דאז. אך זמן קצר לאחר מכן, פעלו הרשויות השונות ובראשם רשות העתיקות ומשטרת ישראל, להשתקת הנושא ככל האפשר.

  בדיקה מדגמית של שפכי העפר בנחל קדרון, שנערכה על-ידי כותב שורות אלו ועמיתים נוספים, נתקלה בהתנגדות נחרצת של רשות העתיקות, אשר כללה הוראה של מנהל הרשות, שלא לאפשר הוצאתו של אף לא חרס אחד מתוך שפכי העפר בקדרון. בנוסף לכך, לא דאגה הרשות לגדר את השפך על-מנת לשמור עליו משפיכה בלתי חוקית של פסולת מאתרים אחרים. לאחר מספר שבועות פרסמתי את הממצאים שהספקנו להוציא מהשפך, למרות נסיונות רבים של רשות העתיקות למנוע כל פרסום של החומר. כתוצאה מכך רצתה רשות העתיקות להוכיח שהיא אכן דואגת לחומר ארכיאולוגי זה, ומינתה ארכיאולוג משלה, יובל ברוך, שיערוך בדיקה מדגמית בשפכי העפר בנחל  קדרון.  בנוסף לכך, משאיות נוספות של הוואקף שהוציאו עפר מההר כוונו אל מתחם סגור במרכז העיר ברח' הנביאים.

 

  בדיקתנו העלתה ממצאים מכל התקופות שבהן היתה פעילות בהר, החל מימי הבית הראשון ועד לימינו. כמו כן, נמצאו גם שרידים שמקורם במבנים וקמרונות שנהרסו במהלך החפירה בהר. הפרסום עורר סערה רבה בקרב ציבור הארכיאולוגים. כמו כן, ארגנתי הפגנת ארכיאולוגים בנחל קדרון, כנגד אזלת היד של מדינת ישראל בנושא. הפגנה זו היתה הקש ששבר את גב הגמל והביאה את רשות העתיקות לפעול נגדי באופן נקמני, ע"י נסיון להפליל אותי באשמה של שוד עתיקות באתר ארכיאולוגי אחר. נסיון זה כלל פשיטה על ביתי ועיכוב לחקירה בתחנת משטרה, ובסופו של דבר הוגש כנגדי כתב אישום. במהלך המשפט, בעקבות המלצת השופטת, נאלצה התביעה למשוך חזרה את כתב האישום.

  הפגנת הארכיאולוגים הביאה את ח"כ אופיר פינס לכנס דיון דחוף בנושא בשדולה הארכיאולוגית בכנסת. פינס יצא תחילה בקריאות רמות בכך שלא יתכן שהוואקף יהיה מעל החוק במדינת ישראל אך גמגם בשלבים המעשיים. בסופו של דבר, הדיון אכן התקיים, אך נושא הר-הבית הפך למשני, והנושא העיקרי היה שוד עתיקות. בדיון זה נכחו גם ד"ר אילת מזר ועו"ד ישראל כספי וכך נולד הועד הארכיאולוגי למניעת הרס עתיקות בהר-הבית.

ההברקה של ברק

  בינתיים נמשכו העבודות בהר ובשטח שמצפון לארוות לשלמה החל הוואקף בעבודות ריצוף נרחבות. לשם כך הורד המפלס במקום בכחצי מטר, והובאו חומרי בנייה רבים להר. זאת למרות הצהרותיהם של אנשי המשטרה ושל השר לבטחון פנים דאז, שלמה בן עמי, שניתנה הוראה למנוע הכנסתם של חומרי בניה וכלים כבדים למקום. מטרת הוואקף היתה לרצף את כל חלקו המזרחי של ההר, מאזור אורוות שלמה ועד לשער הרחמים, ולהתקין במקום פרגולות, ובכך להכריז על אזור זה כמסגד נוסף.

  בערב חג השבועות תש"ס, פרסם הועד הארכיאולוגי למניעת הרס העתיקות בהר הבית בעיתון הארץ מודעה גדולה ובה עצומה הקוראת לרוה"מ לפעול בנחרצות למניעת ההרס הארכיאולוגי בהר ולקיים חפירת הצלה במקום. על העצומה היו חתומים 82 חכ"ים, ראשי ערים, אלופים במיל', שופטים בדימוס, סופרים, ואנשי שם נוספים מהאליטה הישראלית. למעשה, היו חתומים על העצומה אנשי ציבור מכל גווני הקשת הפוליטית, מהשמאל הקיצוני ועד החרדים. אפשר לומר שמעולם במדינת ישראל לא היה מסמך פוליטי בנושא כה רגיש שקורא לפעולה, שזכה להסכמה כה רחבה (אף לא מגילת העצמאות). המפליא הוא שדווקא נושא כמו הר-הבית שנתפס בעיני רבים כעניין השייך לתנועות שוליים קיצוניות, הצליח לאחד כל כך הרבה קצוות. מאז פרסום עצומה זו ועד היום הועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית הינו הגוף היחיד שבאמת מנסה לפקח על הנעשה במקום, באמצעים מודיעיניים שונים, כולל צילומי אויר תכופים אשר מהם נלמדים פרטים רבים על שינויים המתרחשים במקום, שלעתים אפילו המשטרה אינה מודעת להם. החברים הפעילים העיקריים בועד הם: עו"ד ישראל כספי, ד"ר אילת מזר, ד"ר גבריאל ברקאי, עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ ויעקב יניב.

  באותה עת הוגבל הפיקוח הבלתי רשמי של אנשי רשות העתיקות עד מאד. ראשית, תיירים לא הורשו כלל להסתובב באיזור המזרחי שבו התבצעו העבודות. פקחי רשות העתיקות שנאלצו באותה עת להכנס כתיירים, היו מנועים מלהגיע למתחם העבודות, ולכן נאלצו להתחפש לשוטרים כדי לעקוב מקרוב אחר הנעשה. בנוסף לכך, אסר הוואקף על תיעוד כלשהו של העבודות, באמצעות צילום או רישום. משום כך, יזמתי בעזרת ח"כ דני נווה סיור של ח"כים במקום. חשבנו שבאמצעות סיור כזה יהיה ניתן להכנס עם תקשורת, לצלם, לתעד ולבקר בחללים התת-קרקעיים שבהם המשטרה אינה מרבה לפקח. כל התנאים הללו סוכמו מראש עם ניצב מחוז ירושלים דאז, יאיר יצחקי. הסיור התקיים ביוני 2000 ואליו הגיעו כארבעה ח"כים מהליכוד (צחי הנגבי, גדעון עזרא, רובי רבלין, דני נווה), שנים ממרץ (אבשלום וילן, מוסי רז), ואחד מחדש (מוחמד ברקה). כל הסיכומים מראש לא קוימו. התקשורת נאלצה להשאר בחוץ, אסרו עלינו לצלם ולהיכנס למבנים התת-קרקעיים. לסיור נלוותה כל צמרת המשטרה של מחוז ירושלים, ואנשי וואקף רבים שפיקחו עלינו. אנשי הוואקף נתנו את ההוראות למשטרה, וזו העבירה אותם אלינו, כך שברגע שנתפסתי על-ידי אנשי הוואקף מצלם הם פנו למפקד העיר העתיקה, נצ"מ רענן טל, שהיה במקום וזה אף הרים עלי יד.

  כחודש לאחר עליית הח"כים למקום החלו הדיונים בקמפ דוויד על הסכמי הקבע בין ישראל לפלשתינים. המשא ומתן התפוצץ בסופו של דבר בשל שני נקודות מחלוקת עיקריות שלא ניתן היה להגיע בהן לפשרה. הראשונה היתה עניין זכות השיבה, והנקודה השניה היתה הר-הבית. בחילופי הדברים בין ברק לערפאת נאמרו הדברים הבאים:

"חרם א-שריף", אמר יאסר ערפאת, וברק תיקן: "הר הבית". לנו יש שם מסגד אל אקצה, טען ערפאת, וברק: לנו יש שני בתי מקדש. עכשיו אין לכם שם כלום, ניסה ערפאת לדבר בהיגיון, אבל ברק הבהיר לו: הריסות בית המקדש שלנו קבורות שם מתחת לאדמה. אתם יכולים לשלוט על המפלס העליון, אבל ישראל חייבת לשלוט על המפלס התת-קרקעי (ידיעות אחרונות, 31/3/02).

  קשה לעמוד על הסיבה שבשלה דבק ברק בשמירת הריבונות על שרידי המקדש, ואולי לא היה עושה זאת אילולא העצומה שקראה לו לפעול למניעת הרס העתיקות במקום. העצומה המחישה בפניו שויתור בנושא שהינו בקונצנזוס מוחלט לא יוכל להתקבל בציבור הישראלי.

מידע כוזב

בינואר 2001, הגיעו לועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית עדויות שונות מפועלים ערבים בהר, לגבי עבודות בחלל תת-קרקעי נוסף שאינו ידוע ואינו מסומן במפות הידועות לציבור. מדובר על חלל שמחבר בין מעברי השער הכפול לבין אורוות שלמה. על-פי העדויות השונות העבודות במקום הושלמו וכל שנותר הוא רק להסיר את הקירות החוצצים וליצור חלל תת-קרקעי אחד ענק המשתרע על כל דרומו של הר-הבית. הדבר עדיין לא נעשה מתוך חשש להתמוטטות, זאת בייחוד לאור העובדה שבאותה עת החל להופיע בלט בכותל הדרומי של ההר, שנבע מבליה מואצת בנדבכים העליונים של הכותל בעקבות שינויים שחלו בניקוז המים כתוצאה מהעבודות בארוות שלמה ועבודות הריצוף בדרום ההר.

  לעניין החלל הנוסף נלוותה עדותו של כתב קול ישראל דני זקן אשר הצליח לחדור למקום מחופש לערבי. זקן טען כי ראה עבודות חפירה במנהרה ארוכה שמוצאה באחד החדרים התת-קרקעיים באזור השער הכפול. הדבר עורר הדים רבים בתקשורת, דבר שאילץ את המשטרה להכניס למקום שנים מחברי הועד: פרופ' עמוס קלור, והסופר חיים גורי (משום מה הדבר לא תואם עם הועד והם לא עודכנו לגבי מיקומה המדוייק של המנהרה). מספר ימים לאחר מכן הערוץ הצליח הראשון של הטלוויזיה להשיג תיעוד שצולם בוידאו על-ידי ארכיאולוג הוואקף. הצילומים הראו בור לא ידוע הנמצא באזור השער הכפול, אך לא נראו בו כל סימני עבודה.

  הביקורת הציבורית על הנעשה בהר-הבית הצליחה לגרום לפיקוח הדוק יותר של המשטרה לגבי הכנסת חומרי בניה להר. כתוצאה מכך, עובדי הוואקף מצאו להם פתרון מקורי להשגת אבני בניה. למקום הוחדר מסור אבן חשמלי, אשר באמצעותו עובדו אבנים עתיקות המצויות בהר, והומרו לאבני בניה מודרניות.  עצם קיומו של המסור הוכחש בתחילה על ידי המשטרה, ורק לאחר שהועד פרסם תצלומים שלו הודתה המשטרה בעובדה.

  באותם ימים התחדשה גם יוזמה של התנועה האסלאמית הישראלית להביא מים מבאר הזמזם שבמכה, ולמלא בהם את בורות המים בהר. לשם כך החלו בעבודות ניקוז של בורות המים העתיקים שבהר. יש לציין שישנם חוקרים המזהים חלק מבורות אלו עם מקוואות שהיו בהר בימי הבית השני. ניקוי השפוכת שהצטברה בהם במשך השנים, מנע למעשה את האפשרות לתיארוכם במחקר ארכיאולוגי עתידי.

  פגיעה נוספת בריבונות הישראלית ובפיקוח הארכיאולוגי במקום חלה לאחר עלייתו של ח"כ דאז, אריאל שרון להר בספטמבר 2002. רבים אינם מודעים לכך, אך הסיבה הרשמית לעלייתו של אריאל שרון להר, היתה כדי לבחון מקרוב את העבודות הבלתי חוקיות וההרס הארכיאולוגי. פרטי אותו סיור ידועים לכולם, ובעקבותיו הודיע הוואקף שלא תתאפשר יותר כניסה של יהודים למקום. בתגובה מנעה מדינת ישראל באמצעות המשטרה גם כניסה של תיירים למקום, על-מנת להפעיל לחץ כלכלי על מוסדות הוואקף. למרות זאת, בשנים אלו היקף העבודות הבלתי חוקיות ירד באופן משמעותי, אך זאת בעיקר בשל העובדה שהמימון שהגיע עבור עבודות אלו, שברובו בא מערב הסעודית, הופנה באותה עת לתמיכה במלחמה החדשה עם ישראל.

  עם זאת, לאחר עלייתו של אריאל שרון לשלטון, חלה תפנית במידת אכיפת הריבונות הישראלית בהר. נקודת המפנה העיקרית חלה בינואר 2002, בזמן כהונתו של ד"ר עוזי לנדאו כשר לבטחון פנים. מידי פעם נראו משאיות וטרקטורים עובדים במקום. כמו כן, ריצפו אנשי הוואקף רחבה סביב אחד המשרדים בסמוך לכיפת הסלע. המשטרה, באמצעות מפקד העיר העתיקה דאז, נצ"מ ניסו שחם, נהגה להכחיש את טענות הועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית, עד שלבסוף הובאו בפני השר צילומים אשר הוכיחו את טענות הועד. נצ"מ שחם נקרא לבירור בעקבות המידע הכוזב שהעביר לממונים עליו, והשר הורה לאכוף על הוואקף להסיר את הריצוף. היתה זו הפעם הראשונה שמדינת ישראל, החזירה לאחור עובדות שנקבעו בשטח על-ידי הוואקף, והדבר עבר ללא כל התפרצות אלימה או רעש מצד ההנהגה המוסלמית והפלשתינאית.

  במקביל להידוק אכיפת החוק בהר, החלה באותה עת תנועת 'אל הר המור' לחדש את מנהג התפילה על השערים (מנהג קדום מימי הגאונים במאה הט' לסה"נ). בכל ראש חודש התאסף ציבור גדול לצעדה סביב שערי הר-הבית, ותפילה מול השערים. מחודש לחודש הגיעו יותר אנשים, ובמועדים מיוחדים הגיעו אף מספר אלפים. עצם העובדה שרבים כל כך מגיעים לסיבובים אלו, והמשטרה נוהגת לרוב לאשר אירועים מעין אלו, שנחשבים מסובכים מאד מבחינת אבטחת האירוע, מלמדת על שינוי מגמה מצד השלטון ביחס כלפי הר-הבית.

מהנדסים מירדן 

אך מבחנו האמיתי של רוה"מ היה באופן הטיפול בבלט בכותל הדרומי שהלך ותפח מיום ליום עד למצב שבו כל הגורמים הנוגעים בדבר התריעו על סכנת התמוטטות ממשית. הבלט הופיע באזור הנדבכים העליונים של הכותל הדרומי שהוא גם הקיר הדרומי של אורוות שלמה. במידה ותתקיים תפילה במסגד החדש במקום (היכול להכיל כ10,000 מפללים), התמוטטותו של קיר זה תביא לאסון בקנה מידה גדול, ובסופו של דבר האשמה תהיה מוטלת על ממשלת ישראל. אנשי הוואקף החלו להתקין פיגומים מחוץ להר-הבית באזור חפירות הכותל הדרומי, אך המשטרה דרשה  מהם מייד להסיר פיגומים אלו.

  לא היה מנוס מלקבל הכרעה על תיקון הבלט. במשרד רוה"מ הבינו זאת היטב, והמציאות כפתה עליהם לקבל הכרעה בנושא. ההחלטה שאמורה היתה להתקבל היתה אבן הבוחן לשאלה האם הר-הבית הוא מתחם בריבונות ישראל והיא זו שצריכה לקחת אחריות על התיקון, או שיש לאפשר לוואקף לטפל בנושא באופן עצמאי ולהעביר את האחריות אליהם. בסופו של דבר הפתרון של רוה"מ היה להביא משלחת של מהנדסים ירדנית אשר תבצע את העבודה.

  לדעתי, החלטה זו ביטאה את יחסה הקבוע של מדינת ישראל למקום. לישראל היה עניין מתמיד שהוואקף בהר יהיה בשליטה ירדנית, ויקבל את משכורתו משם, אך לאחר הסכמי אוסלו החלה השתלטות הדרגתית של הרשות הפלשתינית על מוסדות הוואקף. לישראל לא היו אינטרסים לאומיים בהר, פרט לכך שהמקום יהווה קלף מיקוח פוליטי במו"מ עם הפלשתינים. כלומר, אין עניין מיוחד שישראל היא זו שתהיה ריבונית במקום, אלא רק שהפלשתינים לא יקבלו כל אחיזה בהר עד להגעה להסכם קבע עם הפלשתינים.

  בשנה האחרונה הופיע גם בכותל המזרחי בלט, ואף מספר אבנים מהנדבכים העליונים יצאו ממקומן. כמו במקרה של הכותל הדרומי, במקרה זה סוכם על משלחת מצרית אשר תחליף את האבנים באבנים חדשות.

  בפבואר 2003 התמנה ח"כ צחי הנגבי לתפקיד השר לבטחון פנים וניתן היה להרגיש בשטח שינוי מגמה משמעותי ביחסם של משטרת ישראל והשב"כ לזכויות היהודים במקום. הוחלט לפעול להביא לפתיחה מחודשת של ההר ליהודים, ללא תנאי ההשפלה שהיו בעבר. לשם כך החלה המשטרה בסיורים במקום, לאחר מכן קבוצות של אנשי משרד הבטחון, בשלב הבא היו קבוצות של נוצרים, קבוצות של רבנים ללא זקן, קבוצות של רבנים מתנועות המקדש, אך ההר עדיין נשאר באופן רשמי סגור בעקבות איומים של עראפת כנגד פתיחת ההר ליהודים. למרבה הצער מה שהביא לרוה"מ את האומץ להחליט על פתיחת ההר היה הפיגוע ברח' שמואל הנביא באוטובוס קו 2 שיצא עם מתפללים מהכותל. מעדויות שונות, נראה משרד רוה"מ חיכה לתרחיש כזה כדי לפתוח את ההר.

פתיחה מחודשת

 פתיחתו המחודשת של הר הבית למבקריםהביאה לשיפור משמעותי בריבונות הישראלית במקום. יהודים יכולים עתה לנוע בכל מקום על-פני ההר (גם בקבוצות גדולות יחסית), ואנשי הוואקף אינם מורשים להתקרב אליהם. כמו כן, מותר לתעד ולצלם את כל מה שנעשה שם, אך עדיין אין במקום פיקוח ארכיאולוגי רשמי וגלוי. כמו כן, החללים התת-קרקעיים עדיין מחוץ לתחום של המבקרים, וגם המשטרה צריכה לתאם מראש ביקור בהם. יש לציין שהמשלחת הירדנית ואנשי הוואקף מבצעים בימים אלו עבודות שיפוץ בתוך אורוות שלמה על-מנת לחזק את יציבותו של המבנה, והדבר נעשה ללא כל פיקוח ארכיאולוגי. בנוסף לכך, מידי פעם מתבצעות על-פני ההר עבודות תחזוקה הכוללות חפירת תעלות שבהם נחשפים פריטים ארכיאולוגים רבים (חרסים, שברי זכוכיות עתיקות ועוד). למרות שלא מדובר בעבודות אשר יש בהם הרס של שרידים ארכיטקטוניים קדומים, אך מכיוון שמדובר בהר-הבית, גם עבודות שחושפות פריטים ארכיאולוגים קטנים בפני השטח, מצריכות נוכחות של רשות העתיקות על-מנת לדאוג שפריט חשוב זה או אחר לא יכנס לכיסו של אחד הפועלים. בביקור שערכתי במקום בנובמבר 2003, ראיתי מחפרון קטן חופר תעלה ממערב לכיפת הסלע. דרשתי מהשוטרים במקום שיפסיקו את העבודות כל עוד אין פיקוח ארכיאולוגי במקום, ונעניתי על ידי אחד השוטרים שטען שהוא המפקח. הוא לקח אותי הצידה וטען שהוא ארכיאולוג. במבחן קצר שערכתי לו בארכיאולוגיה הסתבר שהוא שיקר. הפיקוח הארכיאולוגי בהר כיום מתמצה בפיקוח משטרתי אשר מטרתו למנוע חפירה רחבת היקף בהר כפי שנעשתה בנובמבר 1999. כמו כן, מידי פעם ישנו גם פיקוח סמוי של רשות העתיקות. אך אין בצורות פיקוח זה מענה אמיתי להיקף הפעילות במקום. 

תפנית חיובית נוספת חלה לפני כשנה מצדה של הרשות השופטת, כאשר בג"ץ התערב לראשונה בהחלטות הממשלה בנושא ואסר על פינו שפכי עפר שעדיין מצויים בהר, בניגוד להחלטת משטרת ישראל ורשות העתיקות .

מיקרו-קוסמוס

הר-הבית הוא מעין מיקרו-קוסמוס של המציאות הישראלית. ההרס הארכיאולוגי בהר משקף במידה רבה את המאבק בין ישראל לפלשתינים ואת האינטרסים של שני הצדדים ויחסם למקום. היחס והאינטרס של ממשלות ישראל למקום נובע בעיקר משיקולי פוליטים ובטחוניים, והאינטרס הלאומי נדחק לשוליים. משום כך השיקול הארכיאולוגי הוא בעדיפות משנית לכל שיקול בטחוני או פוליטי אחר. זאת לעומת הציבור הישראלי שמגלה ברובו המכריע יחס מיוחד של כבוד למקום שנובע בעיקרו מרגש לאומי. ההנהגה הפלשתינית מגלה בעיקר יחס לאומי פוליטי למקום, ונכונות להשתמש בכל אירוע שולי בו כאמצעי להבערת השטח על-מנת להשיג אינטרסים שונים. משום כך, כל גילוי ארכיאולוגי אשר יחשוף את עברו היהודי של המקום יכול לפגוע רבות באינטרסים הפלשתינים. לעומת זאת, הציבור הפלשתיני אינו מגלה עניין רב בהכחשת עברו ההיסטורי של המקום, וככל הנראה לולא השימוש הפוליטי שעושה ההנהגה הפלשתינית במקום, אפשר להניח שציבור זה לא היה מגלה התנגדות נחרצת להקמתו של מבנה יהודי בהר הבית מבלי לפגוע במסגדים במקום. בזמן שלטון ממשלת שרון ישנו אינטרס לשנות את התנהלות הדברים במקום, אבל הכל נעשה באופן חשאי. שיטת הפעולה היא 'שיטת הסלמי', כלומר, שינויים הדרגתיים של הסטטוס-קוו. יש לציין שעד לאירוע של ארגון 'רבבה' לפני כשלשה חדשים, ניתן היה לראות תאימות בין ההתקדמות בתכנית ההתנתקות  לבין הטבות בתנאי היהודים העולים למקום.

  מימושם של ערכי הדמוקרטיה ושלטון החוק בהר-הבית חושף למעשה את יחסו האמיתי של השלטון במדינת ישראל לערכים אלו. יחס שבימים אלו נחשף במלוא ערוותו בנוגע להתמודדות ממשלת ישראל במחאה כנגד תכנית ההתנתקות. מאז שחרורו של הר הבית מעולם לא נהג במקום החוק הישראלי, או כל מערכת חוקים אחרת. הדברים נקבעו תמיד באופן בלתי רשמי על-ידי נהלי המשטרה. כל עניין שבא לחזק את הריבונות הישראלית במקום הצריך את התערבותו ואישורו של רוה"מ, ואילו כל החמרה בזכויות היהודים או הקלה בריבונות הישראלית במקום, נעשו בדרגות הפיקוד הנמוכות של המשטרה. לעתים אף מצב רוחו של שוטר מסויים הוא זה שיקבע את תנאי עלייתו של יהודי זה או אחר להר. לעניות דעתי, כל עוד שלטון החוק וזכויות אדם בסיסיות אינם מתקיימים בהר-הבית, הם למעשה לא יתקיימו באופן ממשי בשום מקום אחר במדינה כאשר הדבר באמת יעמוד למבחן.

  יחסה של המשטרה לנושא תלוי מאד ברצונם הטוב של הקצינים האחראים על הפיקוד בהר. אין זה תפקידה הרשמי, והמשימה הוטלה עליה בניגוד לרצונה. השאיפה הכללית של המשטרה היא להשיג שקט תעשייתי ולא לעבוד שעות נוספות. השוטרים והקצינים בכל רמות הפיקוד מגלים בורות בעניין הארכיאולוגיה, ולרובם אין כל מוטיבציה לעסוק בפיקוח ארכיאולוגי במקום. המשטרה פועלת כנגד הוואקף רק על-פי הוראות מפורשות מצד השר והיועץ המשפטי לממשלה. כמו כן, גם  השב"כ כמו המשטרה, אינו מעוניין להתעסק בארכיאולוגיה. עיקר פעולתו ותפקידו של השב"כ הוא להשיג מידע מודיעיני על יוזמות אלימות העלולות לעשות שימוש בהר.

  כך גם בנוגע למערכת המשפט. אם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק היה באמת עומד מאחורי העקרון שהכל שפיט, אזי גם נושא רגיש כמו הר-הבית היה זוכה לקבל מענה בבית המשפט. אופן התמודדות בג"ץ בסוגיית תפילת יהודים ואכיפת חוקי התכנון והבניה וחוק העתיקות במקום, מעיד שמאחורי אמירתו של אהרן ברק מסתתרת כוונה אחרת והיא, שרק נושאים שיש לשופט ברק עניין פוליטי בהם, הם אלו שיהיו שפיטים.

  רשות העתיקות שהינה הגוף הממשלתי הראשון שהיה אמור למנוע את ההרס הזה, מנועים מלפעול בשל ההגבלות של היועץ המשפטי לממשלה. רבים ציפו שלפחות נשמע מחאה מצידה, אבל במקום זאת הרשות פעלה להשתיק את הנושא ולהנמיך את הרעש התקשורתי ככל האפשר. כמעט תמיד, חשיבותן של טענות הועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית צומצמו על ידי הרשות. רשות העתיקות מונהגת על-ידי אדם במינוי פוליטי, והדבר מקרין על כל שאר העובדים. אמיר דרורי ז"ל, למשל, היה ידיד טוב של אהוד ברק, ראש הממשלה בזמן שבו נעשו עבודות ההרס המרכזיות בהר.

כלבי השמירה

כל האירועים סביב החפירה הבלתי חוקית מצפון לאורוות שלמה קיבלו כיסוי תקשורתי רחב יום לאחר התרחשותם, אך לאחר מכן היה הכיסוי תקשורתי בנושא מינימלי. פרט לעיתון הארץ, Jerusalem Post וערוץ 7, שנתנו כיסוי לנושא מתחילתו, שאר העיתונים המרכזיים וערוצי הרדיו והטלוויזיה במקרים רבים התעלמו מכך לחלוטין. הפרסום של הממצאים מהשפך בכנס הארכיאולוגי עוררו עניין רב גם בעיתונים אלה, ומתוך מידע פנימי שיש ברשותי מהעיתון ידיעות אחרונות, הוכנו כתבות בנושא, אך מסיבה כלשהי העורכים בחרו שלא לפרסמן. כך גם היתה התופעה בסיקור ההפגנות שארגנה תנועת 'זו ארצנו' ואיחוד תנועות המקדש שחל בעקבות ההרס שהתרחש. בהפגנה הראשונה השתתפו כ5000 איש. כמות שיא באותם ימים לארוע שמאורגן על-ידי תנועות המקדש. התקשורת באותו ערב נתנה סיקור רחב לדבר, אך יום לאחר מכן, היתה התעלמות מוחלטת מהנושא בעיתונים המרכזיים. תופעה זו חזרה על עצמה פעמים רבות, וגם מהודעות של הועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית, העיתונים המרכזיים העדיפו להתעלם מהדבר, כאשר עיתון הארץ וJerusalem Post  המשיכו לסקר אותו. הדבר השתנה באופן בולט מהרגע שרוה"מ דאז, אהוד ברק, הודיע על התפטרותו והליכה לבחירות. מרגע זה העיתונים המרכזיים וערוצי הטלוויזיה החלו לעסוק בנושא ונתנו פרסום להודעות הועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית. להערכתי ההסבר לתופעה זו קשור לצנזורה שקטה שהיתה קיימת בחלק מייחסי עבודה בלתי רשמיים של עורכי העיתונים לבין משרד רוה"מ. אלו מקבלים יחס מועדף על שאר ערוצי התקשורת ואלו לא מצנזרים נושאים ייחודיים לפי דרישת משרד רוה"מ.

  מלבד הכיסוי התקשורתי הישראלי, העיתונות הזרה הנוצרית נתנה לנושא כיסוי רחב וראתה בכך הגשמת נבואות של אחרית הימים. כמו כן, חברי קונגרס אמריקאים רבים התגייסו לנושא וחתמו על עצומות שקראו לנשיא ארה"ב לפעול למניעת הרס העתיקות בהר. לעומת זאת בתקשורת העולמית הכללית היתה לרוב התעלמות מהנושא. כתבה שהכין כתב הניו-יורק טיימס בישראל לגבי הנושא נדחתה על-ידי המערכת בטענה של חוסר עניין. לטענת הכתב, זו פעם ראשונה שקרה לו דבר כזה. הדבר ככל הנראה נובע כתוצאה מהיחס של התקשורת הישראלית, אבל ניתן לומר שהיתה גם התעלמות מכוונת. דבר המשקף במידה ניכרת את הצביעות הרווחת בעולם ביחס למאבק בין ישראל לפלשתינים.

  בהקשר זה יש לבחון גם את יחסו של ארגון אונסק"ו (ארגון האו"ם לחינוך מדע ותרבות) לנושא. מתחילת ההרס הארכיאולוגי במקום, ניסו גורמים שונים לערב את הארגון אשר עוסק גם בעידוד ופיקוח על אתרים היסטורים בעלי חשיבות עליונה למורשת העולמית. ארגון זה ידוע בנטיות האנטי-ישראליות שלו, ולכן למרות כל העדויות השונות על ההרס ארכיאולוגי בהר, עד לפני שנתיים לא נשלח מטעמם אף נציג לבדוק את הנושא באופן ספציפי. לפני יותר משנה פרסם הארגון דו"ח בעניין הנעשה בירושלים. דו"ח זה כלל פסקה אחת ובה ביקורת כלפי עבודות הוואקף שנעשו ללא פיקוח ארכיאולוגי, אך עיקר הדו"ח כלל דברי שבח לוואקף על מידת ההשקעה שלהם בשימור המונומנטים האיסלאמים במקום, והרבה ביקורת על אופי השימור של מדינת ישראל למבנים ההיסטורים בעיר העתיקה.

הדבר המעניין ביותר הוא יחס הרבנים לנושא. עניין זה הינו מורכב ביותר ולא ניתן לתמצתו במספר פסקאות. ניתן רק לומר שקולם של הרבנים כמעט ולא נשמע בעניין זה. הסיבות לכך הן עמוקות ורבות. ככלל אפשר לומר שהרבנים מתחלקים לשתי קבוצות ביחס להר הבית שבא לידי ביטוי בפסיקתם בנושא העליה להר. הראשונה, האוסרת לעלות למקום, היא הרוב המכריע של הרבנים ומייצגת את היהדות המסורתית שעוסקת בעיקר בשרידות ושמירה על המצב הקיים. הרבנים בקבוצה זו לרוב משתייכים באופן ברור לזרם ממסדי מסויים שנוסד בדורות הקודמים. מסיבה זו עיסוק בהר הבית יכול לזעזע את יכולת השרידות הרוחנית, וגם מצריך נאמנות יתר כלפי פסיקות של רבנים של הדורות האחרונים. החלפת הר הבית בכותל המערבי הינו הפתרון המוצלח ביותר בעיניהם, ועיסוק ארכיאולוגי בעניין יכול רק לערער את מצב הקיים ולפקוח את עיני הציבור ולהסית את תשומת לבו מהכותל  חזרה אל ההר. הקבוצה השניה (פרט לרב יוסף אלבויים מחסידות בעלז ומספר בודד של רבנים אחרים) הינם רבנים שלמרות השתייכותם למחנה הדתי לאומי, אינם כובלים עצמם לפסיקתם של רבנים מהדורות האחרונים. רבנים אלו בניגוד לראשונים משקיעים מאמצים רבים יותר בעניינים של קידום הגאולה ותיקון עולם וביקורתים יותר כלפי האופן שבו היהדות התגבשה בגלות. לכן בקבוצה זו לא ישתייכו רק רבנים בעלי השקפה פוליטית לאומית מסויימת, אלא גם רבנים שנחשבים חברתיים יותר (כגון הרב יובל שרלו) מוצאים חשיבות רבה בקידום ענייני המקדש. מסיבה זו אפשר אולי לומר שלקבוצה הראשונה יש נטייה להיות יותר "בעלי חשבונות" מזו האחרונה. כל הרבנים יתמכו בטענה שמדינת ישראל צריכה לפעול כדי למנוע את הרס העתיקות בהר-הבית, אך הם לא ישקיעו מאמץ מיוחד למחות כנגד הדבר. מהקבוצה הראשונה הקולות הבודדים שנשמעו בעניין באו בעיקר מצדה של מהרבנות הראשית שהדבר נכפה עליה מתוקף תפקידה הממלכתי. הקבוצה השניה הביעה את מחאתה בעיקר על אובדן הריבונות הישראלית במקום, ואילו השרידים הארכיאולוגים פחות הטרידו אותה, מפני שעיקר עניינה הוא בעתיד ולא בעבר. למרות זאת, בקבוצה זו היו גם כאלו שראו בכך שינוי של המציאות מזו של הימים שניתנה הפסיקה האוסרת על יהודים לעלות להר, וטענו שבשל עובדות אלו יש לבחון מחדש את פסיקת הרבנות הראשית בנושא.

את עפרה יחננו

במקביל למחאה כנגד הרס העתיקות בהר, פעלנו, ד"ר גבריאל ברקאי ואנכי, במשך זמן רב להשיג תקציבים ורשיון חפירה עבור בדיקה שיטתית ומקפת של העפר מהר הבית המוטל בנחל קדרון. אף גורם ממלכתי לא נרתם לנושא, והיינו צריכים לפנות לקרנות שונות ותורמים פרטיים. הגוף הממלכתי היחידי שתמך בפרוייקט והקציב עבורו משאבים היה רשות הטבע והגנים הלאומים, אשר איפשר לנו להעביר את העפר לגן לאומי עמק צורים, והקצה עבורנו שטח עבודה נרחב ותשתיות נוספות.

  לאחר עיכובים ביורוקרטיים רבים קיבלנו את הרשיון לפני כשנה בספטמבר 2004. הפרוייקט החל בנובמבר 2004, בהעברתם של שפכי העפר לאתר גן לאומי עמק צורים. מכיוון שמדובר בעבודה ארכיאולוגית ייחודית ומעולם לא נעשתה בדיקה מסוג כזה בשפך ארכיאולוגי, היה עלינו לפתח שיטות עבודה ייחודיות לפרוייקט מורכב מעין זה. עיקר העבודה הוא סינון רטוב של החומר, וגאולתם של ממצאים ארכיאולוגים שונים מתוך החומר המנופה. עיקר המאמץ מושקע בחיפוש אחר ממצא קטן אשר לא היה גלוי לעיני הוואקף בהוצאתו של העפר. עד כה נתגלו מספר רב של ממצאים ייחודיים קטנים החל מתקופת בית ראשון ועד ימינו (ראו מסגרת בעמוד 5).

הפרוייקט שהסתיים ביוני 2005, עומד להתחדש בקרוב ועתיד להמשך עוד זמן רב באמצעות תמיכת מרכז המבקרים בעיר דוד .  עיקר העבודה בו נעשית על-ידי קבוצות מתנדבים ממוסדות שונים, וגם מתנדבים פרטיים, אשר באים במסירות רבה בתקווה לנסות להציל אוצרות אבודים שמצויים עדיין בשפכי עפר אלה.

  פרוייקט זה הוא הנחמה היחידה בכל סיפור ההרס הארכיאולוגי בהר, ולמעשה מהווה חידוש גדול בכך שזו הפעם הראשונה מזה אלפיים שנה שיהודים עוסקים בהר הבית באופן מוחשי (מלבד העליה למקום). עצם העובדה שמושקעים מאמצים רבים כל כך בסינון שפכי עפר רק בשל העובדה שמקורם בהר הבית משדרת מסר עוצמתי ועמוק לגבי חשיבות המקום והקשר שיש לעם ישראל אליו. כשמסתכלים על התמונה הכוללת, הדבר מקשר אותנו ישירות לדברים שכתב רבי יהודה הלוי:

גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה, ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקותנו,כמו שנאמר 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'. זאת אומרת! ירושלים לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה

"הורדת" העיסוק בהר-הבית ובית המקדש מרמת הבירור התורני-וירטואלי אל עבודת בירור ארכיאולוגי-מוחשי, אולי מבטאת במידה רבה את אחד הבחינות של משמעות המקדש. התנ"ך מתחיל בסיפור גן-עדן ובו אדם בודד, החי במציאות טבעית שבה יש לו קשר מתמיד עם האלהים. לאורך כל המקרא ניתן לראות שהחברה והתרבות מרחיקות את האדם מלשמוע בקול ה'. העיר והתרבות מייצגים את גאוות האדם שבהם מסתתרת התפיסה של 'כחי ועצם ידי עשו זאת', ואילו כשמתבודדים בטבע כל מה שהאדם רואה לנגד עיניו זה את מעשה הבריאה, ואין קולות שונים שמונעים ממנו לשמוע את קול ה'. לעומת זאת, ניתן לראות שהחזון של המקרא הוא חזון חברתי-תרבותי של עם, ממלכה, עיר קודש ובית שעומד במרכזה. המסר הוא שלמרות שהחברה והתרבות יכולים להרחיק את האדם מאלוהיו, הם גם, למעשה, האתגר שמוטל עליו בחייו. האתגר שבמקום לברוח מתופעות אלו, עליו לקדש אותם בכך שהוא מציב את ה' במרכזם, ונותן להם הכוונה אלהית. הר הבית וירושלים לא מוזכרים אפילו פעם אחת בתורה, וכל מה שנאמר בה ביחס אליהם הוא "המקום אשר יבחר ה'". משמע שלא המיקום הגיאוגרפי הוא העניין, אלא הבחירה האלהית המבטאת ערך של אמת מוחלטת בעולם אנושי תרבותי שהכל בו יחסי. בעולם כזה אפשר בנקל לאבד משמעות לחיים מפני שאין בה להאחז.

  לכן בית המקדש הוא למעשה עוגן ונקודת משען אלהית של אמת מוחלטת, שממנה כל המציאות מקבלת את משמעותה בכך שיש לה נקודת ייחוס מוחלטת. כך גם בניפוי שפכי העפר מהר-הבית, הצופה מן הצד שאינו מודע לכך שמודבר בעפר מהר-הבית, לא מסוגל להבין מאיזו סיבה שבעולם אנשים משקיעים כל כך הרבה מאמץ באיסוף של פרטי פסולת תרבותית. הערבים הצופים בעבודה זו בטוחים שאנו מחפשים זהב. המנפה את העפר מההר חווה את משמעות המקדש בכך שהוא רואה שגם לפסולת יכולה להיות משמעות עמוקה אם רק נקשר אותה למקדש.

 

יצחק צויג מסיים בימים אלו את לימודי התואר השני במחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. עוסק במעקב אחר ההרס הארכיאולוגי בהר הבית מזה כחמש שנים, מנהל את אתר האינטרנט http://www.har-habayt.org , ומנהל בשיתוף עם ד"ר גבריאל ברקאי את פרוייקט סינון העפר מהר-הבית.